רש"י על שבת כ״ג א:ז׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על שבת כ״ג ע״א:ו׳ רש"י על שבת כ״ג ע״א:ח׳ »

1 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על באר הגולה פתח ↗

110 שבת כג. "מאי מברך בנר חנוכה, מברך 'אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה'. והיכן צונו "הא לאו דאורייתא היא, אלא מדבריהם" רש"י שם, רב אויא אמר מ'לא תסור' דברים יז, יא". ובספר המצות לרמב"ם שורש א כתב שמחמת גמרא זו טעו רבים לחשוב שנר חנוכה ומקרא מגילה מכלל תרי"ג מצות של תורה. ויש לדייק בדבריו, שכאן לא ציין שמקורו הוא מפרק שני דשבת, ואילו בסמוך להלן סד"ה ומה שסידר, ושם הערה 143 הביא גמרא זו להדיא, שכתב שם: "ומפני זה אנו מברכין גם על מצות אלו שתקנו חכמים 'אשר קדשנו במצותיו וצונו', כדאיתא בפרק ב' דשבת, לומר כי הכל סדר השם יתברך". ומדוע כאן הטמין את מקורו לעומת דבריו להלן. זאת ועוד, שכאן לא ציטט תיבת "וצונו", שכתב "לכך חייב לברך עליהם 'אשר קדשנו וכו", כמו על מצות התורה", לעומת דבריו להלן שם שציטט תיבה זו. ומן התימה שכאן השמיט תיבה זו, כאשר נראה לכאורה שעיקר ראייתו היא מתיבה זו, וכפי שבגמרא עמדו על תיבה זו "והיכן צונו", ולכאורה העיקר החסיר מן הספר. אמנם לכשתדייק בדבריו כאן ולהלן תראה שיש כאן שני נושאים שונים; דבריו כאן באים לבאר ששמירת המצוה מצטרפת ומשתייכת לעצם המצוה. ואילו דבריו להלן באים לבאר שתקנות דרבנן משתייכות לסדר של הקב"ה בעולם, וכפי שהטבע בעולם בא מהקב"ה, כך "מה שתקנו חכמים הכל הוא מן השם יתברך, אשר סידר את החכמים לפעול בשכלם מה שראוי לתקן" לשונו להלן. ובהתאם לכך מתחלקת הראיה מברכת המצות; ראייתו כאן היא מעצם חיוב הברכה, ולא מנוסח הברכה, ואילו ראייתו להלן היא מנוסח הברכה. שכאן כתב: "לכך חייב לברך עליהם 'אשר קדשנו וכו"", הרי שהזכיר את החיוב לברך, מה שלא הזכיר להלן. וכוונתו היא, שהמקור לחיוב ברכת המצות נאמר על מצות מהתורה ראה רש"י בברכות מ: שהמקור הוא מהפסוק דברים כו, יג "לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי", ושם איירי בוידוי מעשר. אמנם הגו"א בדברים פכ"ו אות כה חלק על לימוד זה. וראה בירושלמי ברכות פ"ו ה"א שהביאו שם לימוד אחר. ומתוך שחז"ל הנהיגו שחיוב זה יחול גם על מצות דרבנן כמבואר ברמב"ם הלכות ברכות פי"א ה"ג, מוכח מכך שגזירות דרבנן מצטרפות לעצם המצוה, וחיוב הברכה על עצם המצוה חל גם על שמירת המצוה. ולכך מובן מדוע לא ציטט כאן את הגמרא בשבת, וכן שלא ציטט תיבת "וצונו", כי אין ראייתו כאן מנוסח הברכה, אלא מעצם החיוב לברך ברכה. אמנם להלן ראייתו היא מנוסח הברכה, כי שם מטרתו להראות שמצות דרבנן מתייחסות להקב"ה כפי שהטבע מתייחס להקב"ה, ולכך שם הביא את הגמרא בשבת, וציטט את תיבת "וצונו", כי אותה הוא מבקש. אך ראיה זו עדיין צריכה ביאור, כי דבריו כאן מוסבים על הסייגים וההרחקות של חכמים, שהם שמירת המצות, ואיפה מצינו שיש ברכת "אשר קדשנו במצותיו וצונו" על הרחקה וסייג של שניות לעריות ושבות לשבת וכיו"ב. דהא תינח שיש ברכת המצות על תקנות חכמים כגון נר חנוכה, מקרא מגילה, נטילת ידים, וכיו"ב, אך זהו החלק הרביעי בגדרי חז"ל יובא להלן, ואילו כאן איירי בחלק השלישי "שגזרו חכמים גדר וסייג לתורה" לשונו למעלה. ואף בדאורייתא גופא אין מברכים ברכת המצות אלא על מצות עשה, אבל לא על מצות לא תעשה, שאין מברכים על לאו של נבלה, שאסר לנו את הנבלה, וכן אין מברכים על לאו של שאר איסורי מאכלות ועל לבישת כלאים שו"ת רשב"א ח"ג סימן רפג, רא"ש כתובות פ"א סימן יב, ובודאי שעל הרחקות דרבנן לא יברך. וא"כ תמוה מה ראייה הביא מברכת המצות. וצ"ל שכוונתו לתקנות חכמים שהן בקום ועשה, אך מ"מ נועדו לשמירה מאיסורים, וכגון נטילת ידים, שהתקנה נעשתה משום סרך תרומה חולין קו.. וכן עירובי חצירות עירובין כא:, ועירוב תבשילין ביצה טו:, שנעשו כדי להרחיק האדם מן העבירה, ומברך עליהם ברכת "אשר קדשנו במצותיו וצונו". אמנם עדיין ראיה זו טעונה ביאור, כי מנין לומר שחיוב ברכת "אשר קדשנו במצותיו וצוינו על נטילת ידים" הוא משום שהשמירה משתייכת לגוף המצוה וכדבריו כאן, שמא אין השמירה משתייכת לגוף המצוה, אך מ"מ מברכים כן משום שכך אמרו חכמים, ו"כל המצות שהם מדבריהם כלם מיישרים האדם" לשונו להלן, וראה הערה 128. ונר חנוכה יוכיח, שאין בו כלל גדר של שמירה, ומ"מ מברכים עליו ברכת המצות משום הפסוק "לא תסור". ולאחר שמצאנו שברכה זו יכולה להאמר גם כאשר אין ענין של שמירה כלל, מהיכי תיתי לומר לך שכאשר אותה ברכה עצמה נאמרת על נטילת ידים ועירוב תבשילין, טעמה הוא משום שהשמירה משתייכת לעצם הדבר, שמא טעמה הוא כטעם ברכת המצות של נר חנוכה, ומה שתאמר בנר חנוכה תאמר בנטילת ידים, ומנין להוסיף בנטילת ידים טעם ייחודי שאינו נוהג לגבי נר חנוכה, וצ"ע. וראה להלן סוף הערה 128, ששם נשאלה שאלה דומה.

2 שבת פתח ↗

מַאי מְבָרֵךְ? — מְבָרֵךְ: ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל חֲנוּכָּה״. וְהֵיכָן צִוָּנוּ? רַב אַוְיָא אָמַר: מִ״לֹּא תָסוּר״. רַב נְחֶמְיָה אָמַר: ״שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ״.

7 היכן צונו - הא לאו דאורייתא היא אלא מדבריהם:

8 מלא תסור - מן הדבר אשר יגידו לך וגו':

« רש"י על שבת כ״ג ע״א:ו׳ רש"י על שבת כ״ג ע״א:ח׳ »